תערוכה קבוצתית "על הפנים, סיפורי דיוקנאות"

אמנות הפורטרט – על יצירות התערוכה "על הפנים"

למונה ליזה נודעה חשיבות מיוחדת בהתפתחות אמנות הפורטרט. קדמו לה ציורי הדיוקן של הציירים הפלמיים עם קווי המתאר הברורים. לאונרדו דה וינצ'י יצר סוג חדש של ציור פורטרט שמשלב מזג והלך רוח עם אשליה של תנועה ושל זמן. חידתו של החיוך בציור נוצרה כך, שמצד אחד דיוקנה נטה הצידה ומן הצד השני חמק לאפלה וכך נוצרה בו המסתוריות.

ב"יסודות להבנת האמנות" כותב הפרופ' דיוויד פייפר כי "יותר מכל תחום אחר מייצגת אמנות הדיוקן את הניסיון הנואש לאחוז במה שאינו בר אחיזה, לשמר את מה שאינו ניתן לשימור, לכפור בחלופתו של בן תמותה ובקיצו של אדם מסוים וייחודי". התערוכה החדשה בגלריה בן עמי כוללת מגוון גדול של יצירות פורטרט, עבודות המייצגות את הלכי רוחו של כל אמן ואמן, בחתך נושאים מגוון למדי.

אריסטו הבחין בשלושה סוגי דיוקנים. עיצובן על דרך האידיאליזציה של דמויות אנשי מדינה, מיפוי נטורליסטי של תווי פני האדם המשמש לפסל מודל, והדיוקן הסטירי. כאומר, היונים ניסו לחדור לנבכי אישיות הדמות ולא להסתפק במתווה החיצוני של הפנים. הדיוקנאות התפתחו מתקופת הרנסנס, דרך ציורי הפורטרט הריאליסטים עם הנאמנות הכמעט צילומית של הדמויות ועד לאידיאליזם הנשגב של אמני המופת האיטלקיים, שיצרו פורטרטים בעלי אצילות והדרת כבוד עם כל הגינונים. במאה ה-17 אמני המופת תארו בצורה לא רשמית בעיקר את פניהם של חבריהם.

המאה העשרים הביאה אל אמנות ציורי הדיוקן מערכות חדשות בעלות נתונים קבועים, שאפשר לייחס להם ערכים שונים – ביו השאר לשימוש בהם, כבסיס לניסויים צורניים. ביצירותיהם הקוביסטיות של פיקאסו או של בראק מוכרע המאבק הנצחי בין האמן ובין נושא ציורו לטובת האמן. האמן מפרק את נושאי ציורו לגורמיו ומרכיב אותם מחדש. הדיוקנאים האקספרסיוניסטים מעמידים תחליף לצילום, תוך כדי שימוש באמצעי העיוות כדי להביא את ה"מצב האנושי" בקיצוניותו , כמו ביצירה של אוטו דיקס המתארת עיתונאית שתווי פניה המעוותים משקפים את האלימות, הציניות האופייניים לתקופתנו.

אחד הדברים החשובים באמנות הפורטרט הוא הכושר לצייר לא רק את קלסתר הפנים אלא גם את הנפש. הדיוקן העצמי היה אחד מסממני ההתייחסות המיתית של האמנים אל דמותם עצמם. עם זאת ציור הפורטרט פתח בפני האמן אפשרות להתעמת ולתחקר את אישיותו ואת אמנותו. אהבת עצמו של האמן חיונית להבעת עצמו ויכולה להגיע בציור הדיוקן העצמי לחושפנות רבה.

דוגמאות ליצירות פורטרט מיתיות ניתן לראות ברישומיו של דירר, בציוריו של רמברנט שצייר את דיוקנו לאורך כל מהלך חייו, ובעבודות של גוסטב קורבה. גם באמנות הישראלית הקלאסית רבים היו האמנים לאורך מאה השנה האחרונות שציירו פורטרטים מיוחדים כחלק מאמנותם. ניתן להזכיר את ראובן רובין, את אביגדור אריכא, את מאיר פיצחדזה ואת ז'ק ז'אנו. בתערוכה מוצגים כאמור, תרגומים קריאטיביים מרתקים המתייחסים לבני משפחה, לבני זוג החוגגים אירועים, לפורטרטים המתייחסים לזיכרון ולעולמות חוויה של בילויים משותפים.

רשימת האמנים:

אבי חתם
אביעד דפני
אורי נצר
אלנה לוגובינסקי
אנדו קובורן
אניטה אמירוב
אפרת רם טיקטין
אריה אזן
בלה איזגייב
בני שברו
ברוך אלרון
גד אולמן
גילה מאיירס
דבורה בלום
דורון פולק
דניאלה איירה
דניאלה וכסלר
ורדה קלמר
זיו דין
חגי עמנואל
חגית בן עמי
חוה שרגר
יונתן אייל
יפה מזנגיה
יקי טרגר
לאה ברקוביץ יושע
מאירה אונא
מיכל בר אור
מנחם רון וכסלר
מרים אורקין
נדב כנען
סיגל קפלן
סיגל רון
ציפי פטל
קליה קמינסקי
קרולינה סנשז לוי
קרן מרגולין
רבקה
רחל פורטמן מנור
רינת דוידוביץ
רני טל
רעות הראל
שולמית חיימזון
שושי רימר